דיקלה יכולה לשנות את הפופ הישראלי

"ואם פרידה" של דיקלה הוא אלבום מקסים של פופ מזרחי, עם עשרה שירים טובים, להיטים אחד אחד, שיכול, בעזרתו של הקוסם רוני בראון, להפוך את דיקלה לזמרת הראשונה ששני המחנות, מוזיקת ה"איכות" ה"אשכנזית" והמוזיקה המזרחית, רואים בה בת משפחה, אחרי שנים בהן נפלה בין הכיסאות בקיץ שנת 1990 היה רוני בראון האיש הכי מצליח בתעשיית המוזיקה הישראלית. קצת אחרי "ימי התום" הפנומנלי של ריטה הוא השיק את ההרכב החדש "אתניקס" שכבש את תחנות הרדיו. נדמה היה אז שבמו אצבעותיו הוא מרכיב מחדש את הדי.אן.איי של המוזיקה הישראלית. בראון היה שילוב מעניין. יוצא להקה צבאית, שהפך לכותב טקסטים לשימי תבורי ("אתמול היית שונה", "תני לי את הלב"), ולדמות מובילה בחברת התקליטים הגדולה והמכובדת בישראל סי.בי.אס, עם אמנים כמו חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין. ואז הוא פרש והקים את "הליקון", שהפכה תוך רגעים למתחרה על הובלת השוק.דיקלה לא ניסתה (או לא הצליחה) לתקשר עם הקהל הטבעי של מוזיקה מזרחית, ונפלה בין הכיסאות. מה גם שהשירים שלה לא היו מספיק להיטים, ולא מספיק ברורים. קשה היה סתם להאזין לזה בכיף, והרדיו לא הצליח לעכל את זה. לא גלגלצ ולא האזוריות שמנגנות מזרחית. היא גם לא הצליחה להפוך לכוכבת מועדונים מזרחיים, אין לי מושג אם ניסתה בכלל. דיקלה הפכה למין שם שמדברים עליו בהערכה, אבל לא זוכרים כמעט אף שיר שלה. אחת שתמיד שואלים "אז למה בעצם היא לא מצליחה?".

קרדיט: גל אוחובסקי | mako |

נורית זוהר

נורית זוהר

תגובות

רדיו המזרח

24 שעות של שידורים, 106FM

שתפו עכשיו:

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on telegram

כתבות אחרונות:

האזנה נעימה מרדיו המזרח: